יהדות בין חומר לקדושה

במהלך חג הסוכות נשאלתי על ידי גולש בשאל את הרב לגבי ויתור גדול שהוא חייב לעשות- הוא מתחזק מבחינה דתית וחש שיש לזה מחיר של ניתוק מהחברה שבה הוא גדל וחי. בעיקר חברה של נערים/ נערות שעסוקה כל היום בענייני לבוש, חומר, בנים/ בנות וכדומה. מכיוון, שבצדק, הוא ביקש שלא לפתוח את התשובה לציבור, ומכיוון שחלק מהדברים שכתבתי היו לא אישיים ונראים לי חשובים החלטתי לפרסם את חלקם כמאמר...

טוב, זו שאלה מאוד מאוד מורכבת עם המון פנים ושלבים ועומקים. גם הצד המעשי שלה לא מוכרח, כי יש המון גוונים לחברות ויש חברות שצריך לשמור איתן על קשר ויש שלא וכדומה... כך שהעצה המעשית תבוא רק בסוף. אולם ישנם מספר עקרונות שכדאי לעמוד עליהם.
 
1) בתהליכים שעובר אדם, כל אדם, יש ת מיד תנועה של מטולטלת, נניח אדם שהיה חומרני, או אפילו מאוד חומרני, והוא עכשיו מתחיל להתקרב לדת, או למשהו רוחני... הרי שהוא צריך בשלב ראשון להיות בקצה הרחוק השני. אחר כך הוא חוזר לאט לאט לאמצע. הרמב"ם מביא את זה לגבי כל המידות. נניח שאדם קמצן מאוד, הרי שכדי להפוך לנדיב בשלב ראשון הוא צריך להיות מאוד קיצוני, כך הוא מתקן את הקמצנות... ואז הוא חוזר לאמצע. אני מניח שכך גם איתך, ההתקרבות שלך לרוחניות גורמת בהכרח לזה שתמאס בחומריות וזה טוב וזה הגיוני וזה נועד לתקן משהו שהיה לא בריא. התהליך שאתה מתאר הוא מאוד מוכר- הרבה חוזרים בתשובה, נניח, מוותרים על העבודה שלהם ועוד... אז אצלך זה בקטן, כי אתה נער ואתה כבר מכיר את הדת וכדומה... אבל גם אצלך זה תהליך. בסופו של דבר תמצא מקום גם לחומר.

ב) היהדות, בניגוד להרבה דתות בעולם, איננה מואסת בחומריות... היא מכבדת אותה, היא רואה בה כלי שנועד לשרת את הקודש, אבל לא משהו מאוס. זה ככל הנראה פירוש מאמר חז"ל שהמשיח יבוא על חמור, הכוונה היא שהמלך המשיח ידע איך לנצל ולשעבד את החומריות.

ג) אין ספק שבימינו יש המון המון חומריות, חומריות מטורפת שהורסת כל חלקה טובה ולכן בימינו גם מי ש"ממוצע", נחשב פעמים רבות לחריג. זה ככל הנראה כוונת הכתוב בשיר השירים אם יתן איש את כל המון ביתו באהבה בוז יבוזו לו... אבל אין ספק שהחומריות, חוסר הצניעות וההתמכרות למין בימינו הם כאלה שכל מי שמוותר על זה מעט בשביל הרוח- נחשב לחריג ושונה. אבל אני יכול לומר לך מניסיון של מי שעונה על אלפי ואלפי שאלות כאלו בשנים האחרונות שזה לא אומר כלום על האושר של בני האדם. החומר לא מביא אושר. השקועים בחומר ותאווה אינם מדווחים על סיפור יותר מאלו שדוחקים את התאווה. לא על זה הויכוח, על מי נהנה יותר...

ד) בסופו של דבר כולנו צריכים למצוא את שביל הזהב בין שתי הנטיות... אולם גם ללמוד איך לקדש את החומר. זה לא קל ולפעמים זה מאוד מבלבל (ניתן למצוא בקלות אנשים שמקדשים את התאוות שלהם, שהופכים את המאוס למקודש תחת אותה כותרת של "קידוש החומר"), זוהי הסכנה המרכזית של "קידוש החומר" והתהליך עצמו מצריך המון מאמץ וענווה. לדוגמא- שמעתי פעם על מישהו מאוד תורני שהחליט שצריך לקדש את התיאטרון. הוא למד תיאטרון ובסופו של דבר סיים כשהוא מתיר לעצמו לגעת, לנשק ועוד עם נשים אחרות. זה לא קידוש החומר, זה קידוש התאווה. כמובן שכל זה מצריך היצמדות להלכה, אולם יותר מזה, זה מצריך המון ידע לגבי עצמך וידע תורני וכו'. אבל ביסוד זה נכון- החומר נועד לשרת את הקודש.